כמו בשמש נצחית בראש צלול או כמו בגברים בשחור. הבזק ויש ריק. חלל שהלב לא מכיר. כמו הרגע ההוא שקרה כבר לפני זמן כה רב אבל חוזר אלייך לפחות פעמיים בשבוע, אם לא יותר. הנה, השבוע עוד בכית. את זוכרת כל פרט. חיה את זה מחדש כל פעם. את נוהגת במכונית. ברמזור את מסתכלת בנייד ורואה שצדקת. אותה הבלונדינית שעליה דיבר, פתאום חלק מחייו. את מתחילה לרעוד. רעד בלתי נשלט שכזה. את חושבת שעדיף שתעצרי את הרכב. את חונה בצד. את בקושי נושמת. אולי לצאת מהרכב יעזור. הרגליים רועדות ואת חושבת שעוד שניה תקיאי. את מתיישבת חזרה ברכב. חוסמת אותו בכל ערוץ אפשרי. שולחת הודעה. הוא מתגונן, צועק חזרה מבעד למילים הכתובות. את סוגרת את הנייד. רק אז את מתחילה לבכות. בכי היסטרי. כזה שלא מצטלם טוב. כזה שאחריו את לא בטוחה שתוכלי להמשיך. מאוחר יותר את אורזת כל דבר שאי פעם נתן לך וכותבת מכתב מלא ברעל. "אמרת שאני גורמת לך להרגיש כל יכול ואת התחושה הזו לקחת כדי לכבוש אחרת. וכיצד גרמת לי להרגיש? חסרת ערך." את יודעת שזה יפגע בו. את לוקחת כל דבר שאי פעם הניח בידך ומסובבת אליו כמו חץ שפוגע ישר במטרה. את מניחה את זה בפתח ביתו. הוא מחזיר לך את השקית מלאת החפצים יום אחרי. משאיר אותה בגינה שלך. את המכתב הוא לא מחזיר. כמה שבועות לאחר מכן את מתחילה ללכת לפסיכולוגית " יש חלק, עמוק בנפש שלי, שנרצח." את אומרת לה ומאז פוגשת אותה כל שבוע. והכי נורא שבזמן שאת בוכה את עוד אוהבת אותו. אוהבת אותו כל כך שאת סולחת. ובתוכך את סולדת מעצמך שנתת למישהו לדרוך עליך כך ועוד מגישה את הלחי השניה. אבל את סולחת. והוא מסתכל לך בעיניים ונשבע שלא היה דבר פרט לשיחות מסדרון. בעצם גם שיחות בטלפון. אבל זהו. ואת לא מאמינה. אבל הלב כבר החליט. ואת אוהבת אותו יותר ממקודם. אבל כבר אין לך בטחון. והמילים שהוא אומר לך עוברות בדיקה מקיפה לפני שאת מאמינה ואת אובססיבית לשקרים, להסתרות. ואת לא אוהבת את עצמך כך. אבל את אוהבת אותו. אז את מחליטה להתכחש, להסתיר, להאמין, להדחיק שזה אי פעם קרה, רק כדי שתוכלי להמשיך לאהוב. חודשים אחרי שהוא איננו ואת מתגעגעת בכל ליבך, את עדיין מתכרבלת במיטה עם האהבה שלו ועם הסכין שלו.
Comments