top of page

Prologue

52797133_146409763040255_301186027459817

​מילים שנוגעות בנימים הקטנים של הנפש. לא באריכות, לא בהגזמה, אלא בדיוק, בכנות, רגש.

עקבו אחריי

  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle

הרשמו לקבלת עדכונים

אובססיה.

אובססיה.


צפיתי בכל כך הרבה סדרות שניסו להמחיש את התחושה הזו. אולי תחושה אינה המילה הטובה ביותר? צורך, דחף, כניעה מוחלטת.

אך תמיד אותו הדבר. חוסר יכולת אמיתית להסביר מהי אותה הכניעה המוחלטת הזו לאדם אחר. הצורך בו, כמו הצורך לנשום או לאכול.

ואז הגיעה הסדרה בנטפליקס:


Obsession



ולי נוצרה קנאת סופרים (מבוסס על הספר Josephine Hart's 1991 novel Damage).


קודם כל החיבור בין השחקן והשחקנית הראשיים פשוט עובד וקיים. זה הבסיס למה שהופך את זה לאמין (כמה מתסכל לראות זוג כביכול אובססיבי על המסך כשרואים כמה אין ביניהם כימיה).


דבר שני, היומן. כל קיומה של האישה במחברת קטנה. אין דף אחד שלא מתאר אותו. כל קיומו של הגבר בקריאה של מה שהיא כותבת עליו ובידיעה שהיא שלו.


המבטים, המחוות. הבעות הפנים של השחקנים, המבטים החטופים, הידיים הנוגעות. החבאת הסוד.


המיניות והכאב. חוסר היכולת להסתפק. הצורך בעוד. הכאב שמלווה למיניות, המיניות שמלווה בכאב. תמהיל שמזין את עצמו. כמו סם, זה הורס אותך אבל אתה חייב עוד. זה אף פעם לא מספיק.


העולם. יש עוד שחקנים בסדרה, אבל כשהזוג ביחד, הסדרה מצליחה לייצור את התחושה הזו שהעולם מסביב נעלם ויש רק אותו ואותה. אותה התחושה שהזוג עצמו חווה.


אני מנסה לעבוד על אותה התחושה בדיוק ב"מרלין האדומה". כמה שזה קשה, כמה שזה מורכב:


"מרלין. אני לוחש את השם שלה לתוך הקסדה בזמן שאני נוסע. מרלין. אני אומר את השם שלה בזמן שאני עוצר. מרלין. אני צורח את השם שלה בזמן שהאופנוע מגביר מהירות. מרלין. מרלין. מרלין. אני בדרך לפגוש אותה ואת לילך, בפעם הראשונה. אני תמיד מקדים. אני צריך לסרוק את השטח, להסתכל עליהן נכנסות. להסתכל שזו לא מלכודת. לעמוד בצד תחילה ולהבין הכל. שהעשן השחור יתפוגג לעשן אפור ומסביב למרלין. מרלין. מרלין. יהיה עשן ארגמן, כתום, צהוב. אש." (מתוך מרלין האדומה).




מרלין האדומה - אובססיה




5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page