ובכל זאת הקפידו על הטקס הרגיל יחד בין השעות שש לשבע. היא התכסתה באלפי שכבות והוא לבש לגופו רק את החולצה הארוכה שקנתה לו בפריז לפני שנים. הוא אהב את הקור "כזה של אירופה". והיא ניסתה לאהוב את הקור בגללו אבל הבינה שזה קרב אבוד. הם הלכו זה לצד זו בחורשה שליד הבית, מוליכים את הכלבה שנאבדה בעולם קסום משלה, מרחרחת הנה והנה. הוא היה נוכח בכל שלב, עיניים ממוקדות, תרות אחר גורם זר. היא דימיינה שהם הולכים בנבכי יער, נעלמים בין פינות העצים החבויות, הירוק ירוק שהגיע עד לברכיים והטל ששטף את הכל. היא של בפנים, הוא של בחוץ. חצי שעה כך בבקרים, מילים על גבי מילים. שיחה על הא ודא שהייתה תמיד אינטימית יותר מקודמתה. יום אחד היא נעצרה ולא כתמול שלשום התיישבה על סלע. הוא הביט בה ארוכות והתיישב לידה. מחזיק את ידיה הקפואות, בידיו החמות. "ומה אם כל זה ייגמר?" שאלה. הוא חייך, החיוך הזה שניחם אותה תמיד. "בדימיון שלנו זה תמיד ימשיך לחיות. אין סוף לו."
Comments