אני יושבת בבית קפה שכיסאותיו פונים אל הרחוב. נגן קלרינט עומד בפינה ומשב רוח קליל מרחף בין הגברות בשמלות האופנתיות ובין הגברים העדינים למראה. המלצר פונה אלי בצרפתית. אני מחייכת. הוא מחייך חזרה ושואל באנגלית אם ארצה עוד קפה. עוד מעט אני עונה, וחוזרת לבהות ברחוב הקטן עם המוזיקה. ואז הוא מגיע. הוא מחפש, אך טרם הבחין בי. כמה שנים עברו מאז. הוא לא השתנה. הלב. כאילו והיה לו חיים משלו, דוהר ודוהר. כשהוא מבחין, אני מזהה את שבריר השניה של המבט המשתנה, של הלומת הגוף, ואז הוא ממשיך, כאילו ולא קרה דבר. כאילו שלא אני ולא הוא סונוורנו באור בוהק. עיוורון. הוא מתיישב. אנחנו שותקים זמן רב. הנפש שלו עדינה עדינה מולי. הוא נושם עמוק, מריח את הבושם. "עכשיו, כבר מותר לאהוב אותך?"
Comments