top of page

Prologue

52797133_146409763040255_301186027459817

​מילים שנוגעות בנימים הקטנים של הנפש. לא באריכות, לא בהגזמה, אלא בדיוק, בכנות, רגש.

עקבו אחריי

  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle

הרשמו לקבלת עדכונים

לליילה היה תינוק בבטן.

עודכן: 29 במאי 2019

היא ידעה בדיוק איך היה אמור להראות. עיניים כחולות. חיוך מבויש. גדול לגילו. גם כשידעה כבר שתצטרך להיפטר ממנו, הייתה מתהלכת בבית, ידיה על בטנה ובפיה השיר: hush now my baby מנסיך מצרים שאותו ראתה שוב ושוב בילדותה, בעיקר באזור פסח. למרות שידעה שלא תזכה לראות את העיניים הכחולות האלה, היא הפסיקה לשתות אלכוהול ונמנעה מספורט שיגרום לו לזעזועים. קרה אפילו שעצרה ליד חנות של שילב והחליטה להיכנס. הבליטה או ה- bump, כך קראה לילד שלה, כבר החל להראות לעין והמוכרת חייכה ושאלה באיזה חודש היא ומה היא מחפשת. ליילה ענתה שרביעי ושרק מסתכלת. היא נעצרה מול זוג נעליים קטנות מצמר שהזכירו לה את התקופה בה גרה בניו זילנד, את המרחב האין סופי ואת הכבשים. היא ניגשה למוכרת והוציאה את כרטיס האשראי. ליילה ראתה כי זו מסתכלת על אצבעותיה. היא הורידה את ידה מהשולחן וחייכה במבוכה.

למרות ההקאות החוזרות והנשנות והריצה התכופה לשירותים, היא הייתה עטופה בהילה ובעיניים בורקות שמזמן לא היו נחלתה והתחילה לזמזם שירים כמו .you are my sunshine היא גם הדליקה מוזיקה קלאסית ברקע, באך וויולדי, כדי ש bump יהיה חכם. היא צחקקה תכופות מדברים שכלל לא הצחיקו אותה והיא נהנתה לשבת בשמש פשוט כך ולא לעשות דבר.

לליילה היה תינוק בבטן וככל שהתקדם היום בו הייתה אמורה להיפטר ממנו, כך גופה החל לבגוד בה. היא התעלפה על מדרכה בדרך לסופר. גבר זקן בשנות השבעים לחייו מיהר אליה ועזר לה לקום על רגליה. היא התנצלה שהיא כך. הוא חייך בעדינות ושאל אם היא צריכה עזרה נוספת. היא נפנתה משם. כשהייתה צריכה לשלם עבור הניתוח ישבה שעות בחדר השינה על המיטה וחשבה על שמות אמיתיים לילד. היא ליטפה את בטנה פעמים רבות.

כמעט וכתבה לו שהוא אבא, שיש להם משהו שהוא רק שלהם ושאולי אפשר. כמעט.

בוקר אחר היא לא הצליחה לקום מהמיטה. Bump היה כבד במיוחד והיא הייתה חיוורת וכאב חד פילח את בטנה ואת ליבה. ערב אחר היא הסיעה את עצמה לבית החולים כי לא יכולה הייתה לנשום. "האבא לא נוכח." הקריא הרופא ממסקנות הועדה הרפואית, יותר לעצמו מאשר אליה. ליילה מלמלה שהוא בחו"ל. הרופא הסתכל על אצבעותיה, היא כיסתה אותן. הוא אמר לה שהכל בסדר. רצתה לענות לו: אתה משקר.

בבוקר של השביעי במרץ היא קמה עם רעידות בכל גופה ולא היה זה הקור שכן היה חודש יוני. היא לא הצליחה להחזיק את מברשת השיניים שהמשיכה ליפול וגם לא את מברשת השיער. היא הדליקה את ויוולדי ושלא כהרגלה בחרה דווקא בחורף. היא התיישבה על הספה והחליטה שתתן ל- Bump מתנה אחרונה. את המכחולים מצאה בקלות בתוך המגרה של שולחן הכתיבה. הצבעים כבר התייבשו מאז הפעם האחרונה שהשתמשה בהם. רק האדום היה שמיש. וכך ציירה ליילה על בטנה לב קטן, כמעט ולא נראה, וכתבה בתוכו "מאמא ומאבא באהבה". שמלתה הלבנה שהסתירה את Bump התלכלכה קלות מהצבע וליילה חשבה לעצמה שזו הפעם האחרונה שתוכל ללבוש אותה.

בבוקר של השביעי במרץ הזמינה ליילה מונית לתל השומר. נהג המונית שאל אם היא בסדר, ציין שהיא חיוורת והיא בקושי ענתה. ברגליים מתנדנדות, בתודעה לא מפוקסת, פרצופים מרוחים עוברים לידה, היא ניגשה לפקידת הקבלה "דר' סגל." אמרה.

היא פיסקה את רגליה על שולחן הניתוחים וקול שלא שלה החל לצרוח כשהאחות החלה לנקות את בטנה מהצבע האדום. "עזבי." לחשה ליילה "שלי." היא שמעה את קולה כאילו והיה מתחת למים. אחות אחרת, שאין לה פנים, רצה אליה והחזיקה את ידה, לאחר מכן נישקה את מצחה. ליילה הסתכלה עליה "אדמיין שאת זה הוא." אמרה לאחות ונתנה לעצמה להחליק אל תוך שינה בלתי נגמרת.

כשהתעוררה, היא הקיאה. האחות שהחזיקה לה את היד, אמרה לה לנוח אבל ליילה, שלא הרגישה יותר את Bump רצתה הביתה וכשנשארה לבד בחדר, לבשה את השמלה הלבנה עם הכתם האדום והתקדמה אל תחנת המוניות. פעמים רבות הייתה צריכה להישען על הקיר בכדי לא ליפול או להפסיק את הליכתה בכדי לחזור שוב לנשום.

בהגיעה הביתה נשכבה במיטתה בתנוחה עוברית. שורות נשים עם סכין בלב ומכחול תקוע בבטן הסתכלו עליה. כולן נושאות בידיהן עוברים מתים ועיניים שחורות ללא לבן או צבע. הן הצביעו קדימה על הגבר שלה. הוא עמד עירום מולן, עיניו כחולות וקעקוע הציפורניים היוצאות מהבשר חשוף על פלג גופו העליון. הטבעת הכבדה שעל אצבעו זוהרת מהאור הפוגע במרקמה. הנשים הסתכלו שוב עליה ואז עליו "אתה האיש." אמרו הן יחד כמקהלה יוונית. "אתה האיש."

העוברים המתים פקחו את עיניהם ודם נטף מהן, הם הסתכלו על הגבר שלה "אתה האדם." אמרו כאחד.

ליילה התעוררה באמצע הלילה, לבושה בשמלה הלבנה עם הכתם האדום ובין רגליה שלולית דם ועל מצחה עיגולי זיעה. היא ניגשה למטבח והוציאה סכין איתה חזרה למיטה והחלה לחתוך מתוך המזרון את הדם שעליו.

ובאותה הנקודה בדיוק היו היא והוא חבוקים רק לפני כמה חודשים, לפני שידעה שהיו עוד עשרות כמוה. הוא אחז בה בעדינות כזו כאילו והייתה בובת פורצלן. אותו הערב שטוו המלאכים בעצמם. האור המעומעם נפל על פניהם, מגלה את שניסה ליבם להסתיר. הוא החזיק אותה חזק, כל כך חזק- מפחד שתיפול. ואכן אם לא היה מחזיק בה כך, כנראה שהייתה נופלת. ועיניו רכות וזרועותיו פלדה והיא במטר מילים פוגעניות כלפיו. חץ המפלח לב. הוא נתן לה לדבר ונישק את ראשה. היא נמסה אל תוך זרועותיו והוא הפשיט אותה לאט. העולם מעומעם, מסתורי, סובב סביבם.

והסכין מגיעה עד לקפיצים והיא חותכת לעומק את מה שנותר.

ליילה הדליקה נר והוציאה דף ועליו כתבה "יום הולדת שמח מאמא ומאבא." היא ציירה עליו קיפוד, אותו אהב אבא וציפור, אותה אהבה אמא. ליד הנר והדף היא הניחה את הנעליים הקטנות ואת הסכין. וכך שנה אחר שנה בשביעי למרץ, הייתה קונה ליילה כרטיס ברכה קטן, לובשת את השמלה הלבנה וחולמת חלום על אדם ועל דם ועל ילד אחד שאהב את ויוולדי ואת נסיך מצרים ואהב קיפודים ודיבר אל הציפורים וצבעו האהוב היה אדום.




432 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page