הנסיעה לקיבוץ עמיר נראת רעיון שקט ומבורך. שעתיים הלוך שעתיים חזור. הגשם כקול הרקע היחיד. רכב עוטף אותך כמגן. את תשימי מוזיקה קורעת לב בעוצמה וכוס הקפה תשב לידך, תחמם את הדרך. ואת חושבת שהארץ שלנו כל כך יפה והנה סוסים ופרות והמישור מתחלף בהרים ואיזה מסכנים החיילים ביום שכזה בתחנות האוטובוס בצומת גולני ובעמדות השמירה. הר בנטל. אביטל. מחזירים אותך לימים אחרים שבהם היית ילדה אבל חשבת שאת לא. כמו אז גם היום הלב שלך עודנו פועם, חזק ובעוצמה ואת מנגבת דמעות מוכרות מידי. כל כך קל להטל בך. לשחק על הנימים העדינים ביותר של פחדיך והנה את מתהפכת. גם אם אמת או בדיה, את לעולם לא תוכלי להבחין בין השניים. אין לך אותו, אבל גם מעולם לא היה לך. את מרגיעה את עצמך ובוחרת להאמין שהוא אהב אותך. אולי כבר לא, אולי תמיד. אולי הצלחת לאבד את אהבתו. אבל ברגעים בהם היה, הוא אהב. את נאחזת במבט שלו כשאחז בך, בידיים שהגנו, בחיוך כשקרבת אליו, בפגיעותו בפניך ובמילותיו הרכות, בשעות המעטות מידי של יחד. והמחשבה הזו מביאה שקט לנפש הסוערת שלך. את נושמת עמוק. פסגות ההרים מכוסות ערפל. כמה יפה הארץ הזו כשהגשם שוטף ממנה הכל.
Comments